<h1>ריטב"א — קידושין</h1>
<h2>דף כט.</h2>
הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה. פירוש ואפילו נטל שכר משניהם ושלא בתורת שוחד כלל, דקנסוה רבנן משום דעבר על מה אני בחנם, וגרסינן בירושלמי [סנהדרין פ"א ה"א] כן היא מתניתין החשוד להיות נוטל שכרו לדון [דיניו בטלין], כלומר דמסתמא כל דיניו בטלין מכיון דחשיד שקבל שכר בדין אחד או בעדות אחת, וכן אמרו בתוספתא [בכורות פ"ג ה"ה] הנוטל שכרו לדון כל הדינין שדן וכל העדויות שהעיד הרי אלו בטלין, והיינו נמי דלא תנן דינו בטל אלא דיניו בטלים, וכתב רבינו הגדול ז"ל שאם החזיר השכר חוזר ומעיד באותה עדות דכיון דלאו פסולא אחרינא הוא אלא משום קנסא מכיון דאהדריה לאגריה וחזר והעיד תחלתו וסופו בכשרות, ומהאי טעמא נמי כל שנודע לך שלא נטל שכר על אותו דין או אותה עדות מעשיו קיימין, שאינו פסול עדות עד שתפסלנו עד שיחזור בתשובה לגמרי, אלא כל עדות ודין שלא נטל עליהם שכר כשרים ואינו נפסל אלא במה שנוטל שכר או במה שהוא ספק אם נטל שכר אם לאו והתם מיפסיל, ולא בעי הכרזה כשאר פסולי עדות דרבנן, דכיון שהיה יודע שלא היה לו ליטול שכר והוא היה יודע לו עדות ולא רצה להעיד אלא בשכר אין זו עדות כלל ומאליה בטלה עדותו כמאן דליתא כלל, ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צרופיו. ובכולן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטלתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא דהך מתניתין בבכורות [כ"ט ע"א] ובכל נותן לו שכרו כפועל ופריש אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, וגרסינן בירושלמי [סנהדרין פ"א ה"א] חד בר נש אזל מידון קומי רב הונא אמר ליה אייתי לי חד בר נש דיסוק תחותאי לדיקלא, רב הונא הוה [רעי תורין והוה] ידע סהדי לחד בר נש אמר ליה איתא אסהיד עלי אמר ליה הב לי אגרי, ותני כן נותנין לדיין שכר בטלתו ולעד שכר עדותו, ובגמרא דילן נמי איתא בפרק שני דייני גזירות [כתובות ק"ה ע"א], לפיכך ציבור שקובעין דיין או עדים להיות מזומנים לכל הצריכין מותר לקבוע לו שכר משל ציבור שהרי הם צריכים להיות בטלים מכל עסקיהם כדי שיהו מזומנים לכל, וכדאמרינן התם [בכורות כ"ח ע"ב] הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה לרבים כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכרו ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בבהמה גסה בין תם בין בעל מום, וכל שכן שכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומילוי דשרי, וזה מבואר ונכון.
והוא הדין ברופא דמותר ליטול שכר בטלה וטירחא אבל שכר לימוד אסור דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו ואמרינן הכא מה אני בחנם אף אתם בחנם, הלכך שכר החכמה והלימוד אסור כשכר הזאה וקידוש אבל שכר בטלתו וטרחו מותר כשכר הבאה ומילוי, ודוקא ברופא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה זאת ושאין לו גדול ממנו דהשתא מצוה עליה וחובה לרפאותו דהשבת אבדה דגוף הוא, אבל כל שאינו בקי בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בהם, וכן אם יש שם גדול הימנו אסור לו להתעסק כלל, קל וחומר בשאר דינין והוראות שבתורה דהיאך יורה זה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם נתעסק בהם בכלל שופך דמים הוא ובן גהינם, אבל כל שבקי בדבר חייב לרפאות אע"פ שיש שם אחרים, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות וכדפרישו בירושלמי, ואין לו לומר מה לי להכניס עצמי בצער הזה ובספק שגגה, ועל זה אמרו פרק החובל [ב"ק פ"ה ע"א] ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות לומר שלא ימנע עצמו מפני ספק זה, ואם הוזהר בכל יכלתו וטעה בלא הודע אליו פטור אף מעונש שמים, אבל אם טעה בפשיעה שלא נזהר כראוי ורפא ברשות בית דין פטור מדיני אדם וגולה על ידו אם מת או משלם מה שהזיק לצאת ידי שמים, ואם רפא שלא ברשות בית דין חייב בדיני אדם, רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל.
להזות ולקדש מימיו מי מערה. פרש"י ז"ל דהוו להו סרוחים, ואין צורך דבלאו הכי נמי מיפסלי אפילו היו צלולים משום דהוו מכונסים ובעינן מים חיים.
אמר אביי לא קשיא מתניתין בשכר הבאה ומילוי פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה, והוא הדין בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה ושכר כתיבה וכיוצא בהן, ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דהוי שכר הוראה ומצוה ואסירי, וכי תימא ואפילו הוה מתניתין בשכר הזאה וקידוש נהי דדינו בטל ומימיו מי מערה מכל מקום כיון שנטל שכר זכה בו, הא ליתא דכיון שאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול עליו שכר דהא לא עבד לה ולא מידי ובמאי בו מיקדשא ליה דהא לא אהנייה מידי. דיקא נמי דקתני במתניתין דהכא במי חטאת ואפר חטא. פי' ומדקתני מי חטאת באנפי נפשיה ואפר חטאת באנפי נשפיה מכלל שעדיין לא נתערבו וליכא קידוש והזאה, שהקידוש הוא נתינת האפר לתוך המים חיים ולהזות בו אחר כך, והתם קתני להזות ולקדש, שמע מינה.
<h2>דף לז:</h2>
[קידושין כ"א ע"ב] המרצע להביא המרצע הגדול. לא גרסינן המרצע להביא מרצע הגדול דלא מצטריכינן להא דלישנא דהמרצע גופיה הכי משמע המרצע המיוחד שהוא גדול. אלא הכי גרסינן המרצע מרצע גדול, וכאידך דמייתי עלה בגמרא הירך מיומנת שבירך. ופירוש מרצע גדול היינו שהוא עב וגס והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה, ולפיכך היה יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת שאילו בגובה של אוזן הרי נעשה בעל מום בכהנים, כדתנן [בכורות ל"ז ע"א] ניקבה אזנו מלא כרשינה, וחכמים מביאים ראיה ממנה בהפך שהרי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואילו היו רוצעין המילת אפילו ניקב בכרשינה אינו נעשה בעל מום, אלא ודאי אין רוצעין אלא במקום שעושה מום דהיינו בגובה של אוזן שהוא הסחוס, ובירושלמי אמרו וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה, ופריק שלא יבא לידי כרשינה, ויבא לידי כרשינה, התורה אמרה ושב לאחזתו בעינן, ופירושו שמפני כן לא התירה תורה לרצוע בגובה של אוזן פחות מכרשינה שאינו מום, מפני שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינה ויעשה בעל מום והתורה אמרה ושב לאחזתו בעינן לפיכך אמרה במילת שאין לחוש למום.
<h2>דף נא:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי וכו' בפדיון הבן אין בנו פדוי וכו' אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה. וקשיא לן בפדיון הבן היאך בנו פדוי דהא אמרינן התם בבכורות [נ"א ע"ב] רצה הכהן ליתנה לו במתנה רשאי, רב חנניה הוה רגיל דשקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהבת לי מידעם הילכך אין בנך פדוי, פי' משום דגלי דעתיה דלא גמר ויהיב אלא על דעת שיחזירהו לו, אלמא אם נתן הפדיון על מנת להחזיר אין בנו פדוי, ולאו קושיא הוא דהתם שנתן סתם ולא פירש והוה אזיל ואתי גלי דעתיה שלא גמר למתנה כלל שיהא כהן זוכה בו ואפילו במתנה על מנת להחזיר, ורב חנניה נמי היה דעתו ליטלו על דעת לעכבו אצלו אם ירצה, וכיון שכן וזה לא נתכוין להקנות אינה מתנה ואין בנו פדוי, אבל כשפירש וגמרו שניהם להיות מתנה ע"מ להחזיר זו מתנה גמורה היא ובנו פדוי.
